פרק 2 – על שמשון חלק ב'

בפרק זה נתחקה אחר עלילותיו של שמשון הפלשתי.

האזנה נעימה 🙂


powered by podcast garden

הורדה

קריאת הפרק:

 שלום לכל המאזינים.

הפרק הזה הוא השני והאחרון שמוקדש לדמותו של שמשון, שעליו מסופר בספר שופטים, פרקים יג-טז.

הפרק הקודם הוקדש לסקירת הרקע ההיסטורי והחברתי של תקופת השופטים, שהרי שמשון היה אחד השופטים.

 

בפרק הקודם דיברנו על מבנה החברה השבטים שחייתה בתקופת השופטים,

שנמשכה כ-150 שנה. בערך למן סביבות שנת 1200 ועד 1050 לפנה"ס.

כמו כן ייחסנו חשיבות רבה לעובדה שמעטים יודעים עליה, והיא שבימים שבהם יוצאי מצרים הגיעו לארץ ישראל מצד מזרח, דרך מדבר סיני, הפלישתים הגיעו לכאן דרך החוף של ים תיכון.

תחילה הם התיישבו בעזה, אשקלון ואשדוד, אך עד מהרה הם חדרו לפנים הארץ: לעקרון, גת, תמנה המקראית, אפק ועוד – וסיפורו  של שמשון משולב בתוך סיפורם של הפלישתים, ואליו נגיע לאחר שנעצור בתחנה  לפניני הלשון, שמוקדשת למטבעות לשון מהתנ"ך, שהפכו חלק מהשפה העברית בת ימינו.

 

הפעם נקדיש את הפינה לביטוי : עבד כי ימלוך.

 

פרק ל שבספר משלי מונה ארבע מהפכות חברתיות, שמשולות לדעת המחבר לרעידת אדמה, שכן הן הופכות את מה שנחשב בעיניו לסדר החברתי הנכון :

 

תַּחַת שָׁלוֹשׁ  רָגְזָה אֶרֶץ,  וְתַחַת אַרְבַּע  לֹא תוּכַל שְׂאֵת.

הפיכת סדרי החברה משולה לרעידת אדמה, שהיא בלתי נסבלת ושהארץ לא מסוגלת לשאת. ועכשיו בא הפירוט לדברים אלה : 
תַּחַת עֶבֶד  כִּי יִמְלוֹךְ;    וְנָבָל  כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם.
תַּחַת שְׂנוּאָה  כִּי תִבָּעֵל;   וְשִׁפְחָה  כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.

 

עֶבֶד  כִּי יִמְלוֹךְ הוא אדם שעלה משפל המדרגה החברתית, אל רום החברה. בעולם הקדום ובמשטרים דיקטוריים תופעה זו התרחשה על ידי הפיכת צבאית ורצח השליט הלגיטימי.

לפי התנ"ך כל המלכים שלא השתייכו לשושלת בית דוד, היו בבחינת עבד כי ימלוך.

הם תפסו את המלוכה בכוח הזרוע, ולא משום שהשתייכו לשושלת המלכים הלגיטימית שייסד דוד.

נָבָל  כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם הוא אדם שהתעשר על ידי גזל ומניפולציות, ולא בדרך ישרה. אני בהחלט מסוגלת לחשוב על כמה טייקונים שעונים להגדרה זו.

תַּחַת שְׂנוּאָה  כִּי תִבָּעֵל  כאן הכוונה לגבר שנשוי למספר נשים, כפי שהיה נהוג בעולם הקדום.

האיש ששנא את אשתו, והעדיף לשכב עם  האישה שאהב, גזר עקרות על האישה השנואה. שכן, אישה ללא ילדים הייתה משולה למתה חיה.

וְשִׁפְחָה  כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ היא המקבילה הנשית לעבד כי ימלוך.

 

בימינו הביטוי  עֶבֶד  כִּי יִמְלוֹךְ מתאר אדם עמוס רגשי נחיתות, חתרן בלתי נלאה שהגיע באמצעות מניפולציות לעמדת כוח שהוא לא כשיר לה ולא ראוי לה.

מושג המקביל ל- עֶבֶד  כִּי יִמְלוֹךְ הוא כמובן, הגולם שקם על יוצרו, שמתאר אדם כפוי טובה שפוגע במי שתמך וסייע לו.

הגולם שקם על יוצרו, הוא מיתוס שסופר בפראג במאה ה-16, אודות גולם עשוי חימר, שקם ונקם ביוצרו.

לדעתי, פרנקנשטיין, הספר הפנטסטי שכתבה הסופרת מרי שלי שחייתה במאה      ה-19, הוא המקבילה הטובה ביותר לסיפור הגולם הנוקם ביוצרו.

מי שלא קרא את הספר,  שירוץ לספריה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ומכאן נעבור לחלק השני שמוקדש לדמותו של שמשון

 

סיפורו של שמשון מתחיל בפתיח המאפיין את ספר שופטים, שעליו דיברנו בפרק הקודם.

הפתיח קובע שכל בני ישראל חטאו ולכן אלוהים הקים עליהם את אויביהם.  והפעם היו אלה הפלשתים, שבשלב זה כבר ישבו עשרות שנים בארץ ישראל.

ציטוט קצר:

וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה (יג, א).

 

לאחר פתיח זה, שחוזר על עצמו פעמים רבות בספר שופטים,  מתקדם הסיפור אל אזור צפון שפלת יהודה, ואל ישוב בשם צורעה שבו התגוררו מנוח ואשתו, שאותה מכנה התנ"ך על שם בעלה: "אשת מנוח".

מנוח ואשתו היו זוג חשוך ילדים.

וכמו באגדות רבות //  וכפי שאנו מכירים מסיפורם של אברהם ושרה, באחד הימים הופיע מלאך אלוהים ונגלה לעיני אשת מנוח. המלאך הודיע לאישה שייוולד לה בן שיושיע את ישראל מידם של הפלשתים – ואני קוראת בקיצור רב:

 

וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה  אֶל הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ:  הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה / וְלֹא יָלַדְתְּ,  וְהָרִית  וְיָלַדְתְּ בֵּן.  וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא , וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל תֹּאכְלִי  כָּל טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן,  וּמוֹרָה (=תער)  לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ  כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר  מִן הַבָּטֶן; וְהוּא  יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל  מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

 

סיפור אודות אישה עקרה שהצליחה להרות הודות להתערבותם של האלים, הוא מוטיב מוכר, שחוזר עשרות פעמים במיתולוגיות הקדומות. אנחנו מוצאים אותו גם  בסיפורן של שרה, רבקה, רחל וחנה שהצליחו להרות הודות לכך שאלוהים "פתח את רחמן".   ווריאציה על מוטיב זה אנחנו מוצאים בסיפור לידתו של ישו, שנולד לבתולה שהרתה לרוח הקודש.

 

אך בסיפור ההתגלות של המלאך ישנה תוספת מיוחדת – והיא הנזירות. ככתוב:

כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר  מִן הַבָּטֶן

 

כבר עכשיו חשוב להדגיש, שנזיר בתנ"ך איננו נזיר שחי במנזר ומתנזר מנשים, כי אם אדם שמתנזר מדבר מסוים אחד. והדבר שממנו מתנזר, מסמל את הקשר מיוחד שבין אלוהים לבינו.

 

המלאך גילה לאמו של שמשון, שסמל הנזירות שיסמל את הקשר המיוחד בין אלוהים לבנה, יתבטא בכך שהבן העתיד להיוולד לה, לא יסתפר. שמורה= שהיא תער, לא תעלה על ראשו.

והנה בשעה טובה ובמזל טוב, נולד שמשון, ודובר בית היולדות מדווח שלאם ולרך הנולד שלום.

 

וכמובטח רוח אלוהים הייתה עם שמשון, כפי שהייתה עם כל גיבורי ספר שופטים – ועד כה לא אמרנו שום דבר מיוחד ויוצא דופן.

 

אבל ברגע זה  מקבל הסיפור מקבל תפנית, שאותה אנחנו לא מכירים בתנ"ך בכלל, ובספר שופטים בפרט.

 

הכלל הקובע בתנ"ך הוא שהגיבורים שבהם בחר אלוהים להציל את בני ישראל, אכן עשו כן. הם עמדו בראש הצבא ויצאו להילחם באויביהם.

כך נהגו כל השופטים. כך נהגו יהושע, שאול ודוד ורבים אחרים – אך לא שמשון!

 

שמשון לא נלחם בפלישתים, ובוודאי שלא הושיע את בני ישראל מידם. שמשון נקם בהם והרג אותם, מה שלא הפריע לו להתרועע איתם, ולהזמין אותם

ל-DRINK, שהרי הנזירות שלו לא הייתה מיין.

 

ואם בפרטים אלה לא די כדי לרמוז שלפנינו גיבור מסוג שהתנ"ך איננו מכיר, הרי     

שהציר מוביל את כל עלילותיו של נזיר אלוהים זה, היא החיבה המיוחדת שרחש שמשון לנשים פלישתיות .

 

תחילה הוא התאהב בנערה פלישתית שחייתה בתמנה. בהמשך הוא התפנה לבלות עם זונה פלישתית שחייתה בעזה – ולבסוף התאהב בדלילה המפורסמת  שחייתה באזור נחל שורק.

 

חשוב לציין שתמנה המקראית, או תל בטש, הייתה עיר פלישתית ששכנה סמוך לנחל שורק, כ-7 ק"מ ממערב לבית שמש.

תמנה, עזה ונחל שורק היו אזורי התיישבות פלישתית, כך שמנקודת מבט גיאוגרפית, שעליה יש לנו אישור ארכיאולוגי, מקום ההתרחשות של הסיפור הוא נכון. הוא נכון גם מבחינה כרונולוגית לתקופת השופטים.

 

כפי שציינתי קודם, יחסיו המיוחדים של שמשון עם העלמות הפלישתיות,  הם הצמתים שמהם מתפתחים עלילותיו.

 

למשל, באחד הימים הוא יצא לתמנה, לבקר את כלתו המיועדת. בדרכו הרג שמשון בידיים חשופות כפיר אריות, שנחשב בשל כוחו למלך החיות:

וַיָּבֹא עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה, וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ.  וַתִּצְלַח עָלָיו (על שמשון) רוּחַ יְהוָה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי, וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ… (יד, ה-ו).

 

זמן קצר לאחר הדברים האלה, חזר שמשון אל גוויית הארי המת, וראה שנחיל דבורים התיישב בו. הוא רדה את הדבש המתוק שייצרו הדבורים, ואף נתן לאביו ולאמו לאכול ממנו.

 

והנה הגענו אל ערב  החתונה של שמשון והנערה מתמנה. המסובים שהגיעו  אל משתה החתונה היו פלישתים בלבד.  במהלך המשתה החליט שמשון לחוד חידה לידידיו.

אם יצליחו לפתור את החידה, אזי הוא ייתן להם 30 סדינים ו-30 חליפות בגדים. אך אם לא יצליחו לפתור את חידתו, אזי הפלשתים יתנו לו את כל הכבודה הזו.

 

ושמשון שאל: מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק;  פתרון החידה כמובן ידוע לנו. והוא, שהאוכל הוא הארי ששמשון הרג, ושהמאכל הוא הדבש שייצר נחיל הדבורים שהתיישב בגוויית הארי המת.

המתוק שיצא מעז, הוא חזרה על אותם דברים, רק במילים אחרות.  העז הוא הארי, והמתוק הוא הדבש.

 

מכיוון שהפלשתים לא ידעו ששמשון הרג אריה,  הם לא יכלו לפתור את החידה. והדרך הקלה לפתרון החידה עברה דרך אשתו, שעליה איימו שאם היא לא תוציא את התשובה מבעלה, הם ישרפו אותה ואת בית אביה. לפיכך, הנערה הציקה והציקה לגיבור הגדול עד שגילה לה את פתרון החידה – שאותה היא מיהרה לגלות לידידיה.

 

גילוי דבר החידה בדרך ערמומית זו, הרגיז את שמשון והיה עילה להרוג 30 פלשתים, ואח"כ עוד 1000 מהם. וגם ללכוד 300 שועלים. את השועלים הוא חילק ל-150 זוגות, שאותם קשר זנב אל זנב / ולכל צמד זנבות הצמיד לפיד בוער. ולאחר מכן שלח את השועלים המסכנים להבעיר את שדות הקמה של הפלשתים. שריפת השדות הייתה נקמה על שהם, הפלשתים לא עמדו בדיבורם ושרפו את אשתו ואביה.

 

מכאן מתקדמים מעלליו של שמשון אל התחנה הבאה: למפגש לילי עם זונה פלישתית שחייתה בעזה.

המפגש לא הסתיים בכך ששמשון עזב את המקום בחשאי, לבל ייוודע שגיבור שנבחר ע"י אלוהים להושיע את עמו,  סיים זה עתה את ענייניו עם זונה.

המפגש הסתיים  בכך שהבחור הנמרץ עקר את דלתות שער החומה שהקיפה את עזה. הוא עמס על כתפיו את הדלתות ואת  המזוזות, שהיו שני עמודי אבן גדולים שקבעו אותן למקומן, וצעד עם המטען הזה כ-50 ק"מ עד אשר הגיע אל ראש הר סמוך לחברון, ושם כנראה נרגע.

 

ועכשיו מתגלגל סיפורנו אל דלילה המפורסמת, ששמה הפך שם נרדף לאישה בוגדנית הזוממת להפיל את הגבר שלה.

אך לפני שנדבר על  גברת מיוחדת זו, עלינו להכניס לסיפור מרכיב חדש, שעד כה לא הזכרנו אותו, והוא כוחו העל טבעי של שמשון.

 

מתוך הכתוב עולה שלפלישתים נמאס מעושה הצרות הסדרתי, והם החליטו שהגיעה השעה להיפטר ממנו אחת ולתמיד.

אלא שהם הבינו שקיים כוח מאגי, אולי כישוף, שהודות לו שמשון מחוסן מפני כל  פגיעה, ושלכן אין ביכולתם לעשות לו דבר. אך אם יגלו את סוד הכישוף ששומר עליו, אזי יוכלו לבטל את הכישוף באמצעות פעולה נגדית.

 

וכאן נכנסה לפעולה דלילה, שגם בה התאהב שמשון:   ובקצרה מתוך פרק טז:

וַיְהִי  אַחֲרֵי כֵן,  וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה  בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ  דְּלִילָה.  וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים  (=בשם סרנים נקראו שליטי ערי הפלשתים) וַיֹּאמְרוּ לָהּ: פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל (=כלומר, מהו סוד הכישוף שמעניק לו את כוחו העצום) וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ (=הנוסחה שמבטלת את הכישוף)  וַאֲסַרְנוּהוּ לְעַנּוֹתוֹ; וַאֲנַחְנוּ  נִתַּן לָךְ  אִישׁ (= כל אחד) אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף.

 

דלילה שהבינה שלפניה עסקה שרווח נאה בצידה, יצאה למלא את שליחותה. וללא היסוס היא שאלה את מה שאמרנו זה עתה: מהו סוד הכישוף שמעניק לו את כוחו העצום, ואיך אפשר לבטלו:

וַתֹּאמֶר דְּלִילָה  אֶל שִׁמְשׁוֹן:  הַגִּידָה נָּא לִי  בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל, וּבַמֶּה תֵאָסֵר  לְעַנּוֹתֶךָ. 

 

בפעם הראשונה ענה  שמשון שאם תקשור אותו בשבעה יתרים לחים = סוג של חבלים שעשויים מגידים של חיות, כי אז הוא יאבד את כוחו  ויהיה כאחד האדם. מייד קשרה דלילה את שמשון ביתרים הלחים, שאותם קרע מעליו כאילו היו שארית של פתיל נר שנשרף.

בפעם השנייה הוא הציעה לה לקשור אותו בחבלים חדשים, שעדיין לא נעשה בהם שימוש.  דלילה החרוצה הזדרזה לקשור אותו בחבלים, שגם אותם הוא ניתק כאילו היו חוט דקיק.

בשלישית הוא אמר שאם היא תארוג את מחלפות ראשו במסכת, שהוא נול אריגה, יאבד כוחו – ודלילה ניסתה גם את זה – ולשווא.

 

דלילה הבינה ששמשון משטה בה, נעלבה עד עמקי נשמתה ואמרה:

אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ  וְלִבְּךָ  אֵין אִתִּי; זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים  הֵתַלְתָּ בִּי  וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי  בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל. 

ומכיוון שדלילה הייתה ממוקדת מטרה, ומכיוון שלא התכוונה לוותר על הכסף הרב שהובטח לה, היא המשיכה בהצקותיה, עד אשר קצרה נפשו של שמשון למות, והוא גילה לה את האמת:

 

וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ  כָּל הַיָּמִים, וַתְּאַלְצֵהוּ (=הכריחה אותו) וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ  לָמוּת.  וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי,  כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי  מִבֶּטֶן אִמִּי; אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי,  וְחָלִיתִי (=נחלשתי) וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם.  וַתֵּרֶא דְּלִילָה  כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ

 

במילים פשוטות, שמשון גילה מהו הכישוף שהקנה לו כוח על טבעי, ומה הפעולה המבטלת את הכישוף.

 

הדבר שמבלבל אותנו היא העובדה שהוא מכנה את עצמו "נזיר אלוהים", ולכן יש לומר מילים אחדות על הנזירות בתנ"ך. הנזירות, כבר אמרנו קודם, היא התנזרות מדבר אחד מוגדר , שמסמל את הקשר המיוחד בין אלוהים לבין הנזיר.

והדוגמה הטובה ביותר לכך הוא שמואל, שגם חנה אמו הייתה עקרה. חנה, התחננה בפני אלוהים ונדרה שאם ייוולד לה בן, הבן יוקדש לאלוהים וסימן הקדשתו יהיה כשל שמשון: מורה =תער לא יעלה על ראשו:

ציטוט קצר מספר שמואל א':

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר :  יְהוָה צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי, וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ  זֶרַע אֲנָשִׁים  וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו – וסמל הנזירות :  וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.

 

אלוהים שעה לתחינתה של חנה, ושנה לאחר מכן נולד שמואל.

הנזירות של שמואל הייתה בכך שהוא הוקדש לאלוהים למשך כל ימי חייו. יתכן שהוא גם גידל את שיערו, אך זה פרט שולי וחסר חשיבות.

הדבר החשוב הוא, ששמואל באמת היה איש אלוהים ומנהיג דתי וחברתי.

 

השיער שלו היה סמל, ולא העניק לו כוח פיזי על טבעי.  שמואל לא עקר שערים, הוא לא לכד שועלים ובוודאי שלא בילה את לילותיו עם נערות פלישתיות.

אז נכון ששמשון נקרא 'נזיר אלוהים'. מונח שנותן תחושה שאנחנו מדברים על אותו סוג נזירות כשל שמואל.

אלא שהמונח מטעה, משום שבמציאות מדובר בכישוף שהקנה לשמשון כוח על טבעי, דבר שלא מוכר בתנ"ך.

 

דלילה הפקחית הבינה שהפעם שמשון גילה לה את האמת, וכן שגילה לה מהי הפעולה הנדרשת לביטול הכישוף שהעניק לו את כוחו.

משהגיע הלילה היא הרדימה אותו,  ואז לקחה את התער וגילחה את מחלפותיו:

וַתְּיַשְּׁנֵהוּ  עַל בִּרְכֶּיהָ  ….  וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ; וַתָּחֶל  לְעַנּוֹתוֹ  וַיָּסַר כֹּחוֹ  מֵעָלָיו.

 

ידידה ושולחיה שהמתינו לתום הגילוח, התנפלו על שמשון, אסרו אותו וניקרו את עיניו. בהמשך הם הובילו אותו לבית המקדש שלהם שעמד בעזה. שם הם הציגו אותו לראווה וחגגו את ניצחונם הגדול על  הגיבור המובס.

 

בדקות האחרונות לחייו, כאשר המקדש המה פלישתים מאושרים, ביקש שמשון מהנער שהוביל אותו להישען על אחד מעמודי התווך של המקדש, ואז הוא קרא לאלוהים ואמר – ושוב בקיצור רב:

 

וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה  וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי יְהוִה, זָכְרֵנִי נָא, וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה  הָאֱלֹהִים,  וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי  מִפְּלִשְׁתִּים.

וַיִּלְפֹּת  אחז בעדינות. בניגוד למובן היום שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ  אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם  ….

וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן — והנה מגיע הפתגם המפורסם:  תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים  וַיֵּט בְּכֹחַ , וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ; וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים  אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ,  רַבִּים  מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.

וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ,  וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ,  וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל  בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו; וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל  עֶשְׂרִים שָׁנָה.

 

שמשון הפלישתי

 

חוקרים רבים עמדו על כך שדמותו של שמשון לא מתאימה לתבנית של גיבורי התנ"ך בכלל, ושל ספר שופטים בפרט.

 

יהושע, שאול, דוד, גדעון, יפתח ורבים אחרים, הקימו צבא ויצאו  להדוף את אויביהם.  בניגוד להם, שמשון לא הקים צבא, ואפילו לא נלחם בפלישתים.

הוא התרועע איתם.

הוא היתל בהם  וחד להם חידות מגוחכות כדי לזכות בסדינים ובבגדים.  ונשותיו הפלישתיות, היתלו בו בחזרה.

 

מעשי ההרג הרבים המיוחסים לו, היו נקמה שקשורה בנשים שאהב.

אז שמשון הרג פלישתים, ודלילה שגילחה את כוחו העצום בתער גלבים, הביאה למותו מידם.

 

התנ"ך לא מכיר גיבורים מגודלי שיער שאהבו נשים מבנות אויביהם,

שאהבו להיקשר בחבלים, שעקרו דלתות,

שתפסו שועלים שאותם קשרו זנב אל זנב והצמידו לפיד בוער בין הזנבות.

זה לא תנ"ך.

אבל זו המיתולוגיה היוונית, מכירה היטב דמויות שכאלה.

 

למיתולוגיות שסיפרו היוונים יש מספר מאפיינים קבועים, שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם.

הדבר הראשון שמזדקר לעין הוא, שבדומה לשמשון, גם הרקולס, זיאוס ותזאוס ומאות גיבורים אחרים שעל עלילות הגבורה שלהם סיפרו היוונים,  ניחנו בכוח על אנושי.

בדיוק כמו שמשון, אף אחד מהם לא יצא להילחם כדי להגן על גבולותיה של יוון, או כדי להדוף אויבים אמתיים.

ובכל זאת, הם נלחמו ונלחמו – אך המלחמות שלהם היו כדי לקחת נקם, בגלל סכסוכים הקשורים בנשים.

בדיוק כמו שמשון.

 

הדוגמה הטובה ביותר שממחישה דברים אלה, היא כמובן האפוס המפורסם של הומרוס, שמספר על מלחמת טרויה.

מלחמה  שהחלה בגלל עלבונה של אלה בשם אריס.

 

אריס הייתה אלת המדון, שלא הוזמנה להשתתף בחתונה כלשהי.

כנקמה, היא השליכה תפוח זהב לאולם המשתה, שעליו כתבה "ליפה שמכולן".

כל אחת מהאלות שהוזמנו לחתונה, הייתה בטוחה שהיא היפה מכולן, ושלה מגיע התפוח.

אל שלב הגמר בתחרות היופי הגיעו שלוש אלות, ומי שהיה צריך להכריע למי מהן מגיע תפוח הזהב, היה נסיך צעיר בשם פאריס.

 

פאריס הכריע לטובתה של אפרודיטי, ובכך הצית את אש זעמן שתי האלות המפסידות. בהמשך הוא חטף את הלנה, היפה בנשים, מידי בעלה מנלאוס והביא אותה לטרויה – ומלחמת טרויה שנמשכה שנים רבות וגבתה חללים רבים, פרצה בגלל סיבה חשובה אחת: במטרה להשיב את האישה היפה לבעל, שאליו היא כלל לא רצתה לחזור.

ולא, חלילה , להציל את טרויה מפני אויבים אמתיים שאיימו לכבוש אותה.

המלחמה הסתבכה והסתבכה, שכן שתי האלות המקופחות, שלא זכו בתפוח הזהב, מילאו בה תפקיד נכבד של סכסכניות ומסיתות.

וכפי שאמרנו  קודם, נשותיו של שמשון, הן הניצוץ שהצית את האש בעלילותיו של גיבור מיוחד זה.

 

נחזור פעם נוספת לשיער ראשו. כל עוד השיער לא גולח, איש לא היה יכול לפגוע בשמשון  – וגם המוטיב הזה מוכר מהמיתולוגיה היוונית.

 

אכילס, אחד הגיבורים הגדולים במלחמת טרויה,  היה בנה של נימפת ים טתיס.   כשנולד, ביקשה אמו להגן עליו מכל פציעה, ולכן היא טבלה אותו במימי נהר מכושף בשם סטיכס.

בשעת הטבילה היא אחזה בעקב רגלו, והמים המכושפים לא נגעו בעקב,  שהפך לנקודת התורפה היחידה של אכילס – ומכאן בא הביטוי,  עקב אכילס.

אותו פאריס שעליו דיברנו קודם, ירה חץ שפגע בעקבו של אכילס והמית אותו.

 

מוטיב דומה, לקוח מאפוס גרמני עתיק, שנקרא שירת הניבלונגים.

שירת הניבלונגים היא אפוס ארוך שמספר על מלחמת עולם שפרצה בגלל שתי נשים יריבות: קרימהילדה וברונהילדה.

 

קרימהילדה הייתה נשואה לזיגפריד הגיבור הגדול, שאותו אהבה מכל.

וברונהילדה הייתה נשואה לגונטר, אבל גם היא אהבה את זיגפריד.

מה שלא הפריע לה לשנוא אותו ולרצות לנקום בו.

כדי ששום גרזן, חרב או חנית לא יוכל לפצוע אותו, טבל זיגפריד את גופו בדם של דרקון. אך בשעה שטבל בדם המכושף, דבק עלה בגבו – והדם לא כיסה נקודה זו, שהייתה נקודת התורפה שלו.

 

קרמהילדה, האישה האוהבת, גילתה בתמימותה להאגן הבוגד, שבכלל היה נאמן לברונהילדה המרשעת, את סוד חולשתו האחת של בעלה וכך אמרה :

כאשר מגוף הדרקון קלח-ניגר דמו הרותח,

בתוך שלולית דמו טבל גיבורי הנועז את גופו.

ועלה אחד …. נפל ונדבק על גבו בין שכמותיו,

זה המקום שבו ניתן לפצוע אותו (עמ' 164).

 

האגן שהיה נאמן לאדונו כפי שדלילה הייתה נאמנה לשמשון, נעץ את חניתו בגבו של זיגפריד והרג אותו.

הקשר בין שמשון, אכילס וזיגפריד גלוי לעין. את שלושתם לא ניתן היה להרוג, אלא אם פגעו בנקודה האחת שבה הכישוף לא הגן עליהם.

 

היו חוקרים שעמדו על הדמיון בין שמשון שהרג אריה במו ידיו, לבין הרקולס,  הגיבור היווני, ששמו הפך מושג לגיבור שאין חזק ממנו.

הרקולס הרג במו ידיו אריה ענק ואח"כ נשא על כתפיו את הפגר העצום, בדומה לדלתות עזה שנשא שמשון על גבו.

 

כדי להפגין לראווה את כוחו העצום, נהג שמשון להציע לדלילה לקשור אותו בחבלים שהוכנו במיוחד לשם מטרה חשובה זו.

את החבלים הוא קרע כאילו היו פתיל חרוך של נר.

וגם מוטיב זה מוכר במיתולוגיה היוונית.

זיאוס, ראש האלים של יוון, הציע שכל האלים יקשרו אותו בחבל מזהב. וכאשר יהיה קשור, ימשכו האלים בכל כוחם בחבל, וינסו להורידו מהשמיים ארצה. האלים וויתרו על הניסיון שכן ידעו שאין חבל שניתן לקשור בו את זיאוס.

 

סיכום

 

אני מבקשת לסכם את הדברים שאמרנו כאן, ולהגיע בסופם למסקנה המתבקשת.

 

סיפורי התנ"ך ולמיתולוגיה היוונית הם אסופה של מאות סיפורים שסיפרו בני שני עמים שחיו פחות או יותר באותו זמן, כל עם חי במקומו. עובדה זו מסבירה מדוע לכל אחת משתי האסופות, יש מאפיינים מובהקים משלה. שהם טביעת האצבע שלה.

 

המאפיין הבולט ביותר בסיפורי התנ"ך, ושרלוונטי לעניין שלנו, הוא שגיבורי התנ"ך שנבחרו ע"י אלוהים להגן על בני ישראל, אכן עשו זאת. מאפיין נוסף הוא שכולם, למעט שמשון, היו בני תמותה רגילים לחלוטין, ולא בריונים שהיה להם הרבה כוח בידיים, ומעט ממנו בראש.

 

כאשר אנחנו מדברים על מאפיינים ספרותיים של המיתולוגיה היוונית, הדברים האלה מתהפכים.

שם הגיבורים יצאו למלחמות בגלל סכסוכי נשים ועוד סיבות חשובות מסוג זה.

שם אנחנו מוצאים מגוון עצום של סיפורים על אודות גיבורים שניחנו  בכוח פיזי על אנושי, ולא בחכמת יתר // דוגמת שמשון, שגילה את סוד כוחו-וחולשתו לאישה שגילתה לו שבדעתה להפיל אותו.

 

יחד עם זאת, קל להיווכח שהעורך של ספר שופטים, הכניס לסיפור שלנו כמה פרטים שמאפיינים את כל סיפורי השופטים, שעליהם דיברנו בפרק הקודם.

 

קיים הפתיח שקובע שכל בני ישראל חטאו ולכן אלוהים נתן אותם ביד אויביהם.

ככל השופטים, גם שמשון מכונה 'שופט' במובן של מנהיג צבאי. זאת למרות שלא היה מנהיג צבאי, ובוודאי שלא יצא להציל את ישראל מיד הפלשתים.

נזירות קיימת בתנ"ך, אך לא נזירות כשל שמשון, שנראית ככישוף, שדלילה הסירה ב"קונטרה כישוף".

הפרטים האלה מצויים במעטפת החיצונית של כל סיפורי השופטים שבספר שופטים, ובזה של שמשון.

אך התוך של הסיפור עוסק בעלילותיו של גיבור זהה לאלה שאנו מוצאים  במיתולוגיה היוונית, שהוא זר לחלוטין לרוח התנ"ך.

 

מכאן עולה השאלה : כיצד הגיע סיפורו של שמשון לספר שופטים? 

התשובה ברורה מאליה: דרך הפלישתים שמוצאם מיוון, שכמה עשרות שנים קודם המצרים דחקו אותם לכיוון ישראל.

אין זה מן הנמנע שמיתוס אודות גיבור יווני שרווח בקרב הפלישתים, הגיע לידי העורך של הספר.

העורך לקח את הסיפור כפי שהוא, ועטף אותו באריזה הספרותית המאפיינת את ספר שופטים.

הוא הכתיר את שמשון בתואר שופט – וכך מיתוס שרווח בקרב הפלשתים עבר גיור כהלכה ונכנס לתנ"ך.

 

זהו, עד כאן סיפור עלילותיו של שמשון.

 

 

 

לפני שניפרד אני מבקשת לציין שהפודקאסט של התנ"ך משודר במסגרת הפודקאסט דברי הימים, בהגשתו של ד"ר אילן אבקסיס.

ניתן להגיע לשני הפודקאסטים לפי הקישורים המצורפים למטה.

אביב מלכה שהצטרף אלינו, הוא עורך הקול של התכנית.

 

ודבר אחרון: הפודקאסט הקודם שבו השתתפתי שגשג בחממה של רן לוי. עתה משיצאתי לדרך עצמאית, ההצלחה של הפודקאסטים שמוקדשים

לנושאים נבחרים מתוך התנ"ך,  תלויה אך ורק בשיתופים שיעשו המאזינים לתכניות  שאילן ואני משדרים.

בבקשה לחצו על המקש שיתוף בפייסבוק שלי ושל התכנית.

שאלות ובקשות ניתן להפנות אלי דרך הפייסבוק.

שלום ולהתראות בפרק הבא.