פרק 1 – על שמשון חלק א'

דמות שמשון ריתקה מאז ומתמיד את קוראי המקרא.

בפרק כפול זה נעסוק בדמותו של שמשון הגיבור, שהיה שופט יוצא דופן, בלשון המעטה.

 


powered by podcast garden

הורדת הפרק

האם יציאת מצרים התרחשה באמת? (בפודקאסט 'עושים תנ"ך): חלק א, חלק ב, חלק ג.

דבר אל בני ישראל ויסעו – על יציאת מצרים ב'דברי הימים – שידורון על התנ"ך והמזרח הקדום'.

קריאת הפרק:

שלום לכל המאזינים,

שלום ותודה ענקית לאלה שהאזינו לי בפודקאסט עושים תנ"ך, שמצטרפים אל  הפודקאס של התנ"ך, וברוכים אלה שמצטרפים אלי בפעם הראשונה.

הפודקאסט של התנ"ך יוצא לדרך, למרות שעדיין אין לו מעטפת נאותה, כמו לוגו ואות פתיחה, שאותם אשלים בהמשך – אבל יש לנו סיפור נהדר, וזה מה שחשוב.

הפרק שבו בחרתי לפתוח את הפודקאסט החדש, מוקדש לדמותו של שמשון.

שמשון, הגיבור ששנא את הפלישתים, ואהב פלישתיות.

הגיבור שניחן בכוח על אנושי, שהרג אלפי פלישתים, שקרע את כל החבלים שקשרו אותו בהם כאילו היו פתיל חרוך, שמשון  נרדם בחיקה של דלילה / שבתער גלבים גילחה ממנו את כוחו העצום.

השאלה מי הוא היה, ומה עושה גיבור מסוגו בספר שופטים, תעסיק אותנו בשני הפרקים הבאים.

 

 פניני לשון

 

אך לפני שנגיע לספר שופטים ולשמשון, אני מבקשת לחדש פינה שקראתי לה  פניני לשון, שעוברת יחד איתי ממשכנה הישן אל משכנה החדש.

הפינה מוקדשת למטבעות לשון, שמקורן בתנ"ך שהפכו חלק מהעברית בת ימינו.

ומטבעות הלשון שנבחרו, הן איפה ואיפה, ו-ברחל בתך הקטנה. שתי הפנינים הללו הן בקשה מפורשת של מאזינה בשם עדנה סבג, שהיא פנינה מיוחדת בזכות עצמה.

 

הביטוי איפה ואיפה לקוח מספר דברים כה, שאומר את הדברים הבאים:

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ  אֶבֶן וָאָבֶן:  גְּדוֹלָה  וּקְטַנָּה.  לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ  אֵיפָה וְאֵיפָה:  גְּדוֹלָה  וּקְטַנָּה.  טו אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ,  אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ .

 

פסוק זה דן במשקולות. והקביעה לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ  אֶבֶן וָאָבֶן:  גְּדוֹלָה  וּקְטַנָּה.  מתייחסת למאזניים, שבצדה האחד הניחו את הסחורה שאותה שקלו, ובצד השני הניחו אבן שלה היה משקל קבוע. האיסור לשאת אבן גדולה ואבן קטנה, נועד למנוע רמאות במשקל הסחורה שאותה שקל האיש שהחזיק אבני שקילה.

 

איפה היא כלי מדידה ששימשה למדידת נפח של שעורים או חיטה.  האיסור: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ  אֵיפָה וְאֵיפָה,  גְּדוֹלָה  וּקְטַנָּה. בא למנוע רמאות על ידי שימוש בכלי מדידה בעלי נפח שונה.

הביטוי "אבן ואבן" כבר לא משמש בימינו. אך הביטוי "איפה ואיפה" משמש היום כביטוי לאפליה, ליחס מפלה בין אנשים זהים, או בין מצבים זהים.

 

נעבור לביטוי "ברחל בתך הקטנה".  פרק כט שבספר בראשית אומר את הדברים הבאים:

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים  בְּרָחֵל בִּתְּךָ  הַקְּטַנָּה .

 

הנוהג בעולם הקדום היה להשיא תחילה את הבת הבכירה, ואח"כ את אחותה הצעירה. כידוע, יעקב ביקש להפוך את סדר העניינים המקובל, ולשאת את רחל הבת הקטנה // זאת למרות שלאה, אחותה הבכירה טרם נישאה. ומשום סיבה זו הוא הדגיש באוזני לבן, אביהן של שתי הבנות, שהוא מתכוון לרחל, הבת הקטנה.

היום הביטוי בְּרָחֵל בִּתְּךָ  הַקְּטַנָּה בא לתת פירוט נוסף לעניין שחשוב שלא יותיר מקום לספק.

 

 

ועד כאן פינת הפנינים שלנו ועכשיו נעבור אל הפרק הראשון, שפותח את הפודקאסט  של התנ"ך, שיוקדש לדמותו של שמשון, שעליו מסופר בספר שופטים, פרקים יג-טז

 

היות שסיפורו של שמשון מובא בספר שופטים, הרי שאנחנו מדברים על "תקופת השופטים", מה שאומר שעלינו להכניס את כל התקופה למסגרת מובנת.

 

ספר שופטים מכסה כ- 150 שנים, אולי מעט יותר. בערך למן סביבות שנת 1200 לפנה"ס ועד סביבות שנת 1030-1050 לפנה"ס.

מבחינת סדר המאורעות שאותם קבעו כותבי  התנ"ך, הספר חותם את סיפור יציאת מצרים, שיצא לדרך כמה עשרות שנים קודם לכן.

כידוע, משה היה המנהיג שעמד בראש בני ישראל בימים שבהם עזבו את מצרים ונדדו במדבר סיני.    וכאשר הלך לעולמו, יהושע בן-נון, תלמידו ומשרתו הנאמן, תפס את מקומו.

 

יהושע, שלו מוקדש הספר הקרוי על שמו,  היה המנהיג שעמד בראש העם בסוף ימי המסע. הוא הוביל את יוצאי מצרים מצידו המזרחי של הירדן, שנמצא היום בתחום ממלכת ירדן // אל צידו המערבי, פחות או יותר אל הטריטוריה של מדינת ישראל של ימינו.

 

התמונה המתקבלת מ-12 הפרקים הראשונים שבספר יהושע, שבמידה רבה נתקבעה בזיכרון של כולנו  היא שהמוני יוצאי מצרים נכנסו בסערה אל הארץ המובטחת וכבשו אותה מידי הכנענים, שהיו יושבי הארץ הוותיקים, שחיו בה מזה מאות שנים.

 

אבל בספר יהושע יש 24 פרקים, לא 12…

וב-12 הפרקים השניים, מתברר שיהושע ואנשיו לא כבשו שום דבר. למען האמת, הכנענים מוסרים ד"ש חמה לכולנו ומדווחים שאצלם הכל בסדר, ושאיש לא גירש אותם ממקומם – והם צודקים לגמרי.

זאת משום שלפי ספר שופטים, שמספר על הימים שבאו לאחר זמנו של יהושע, הכנענים הוסיפו לחיות במקומם אם כי לא בשקט, ולא בשלווה ולא לאורך זמן.

 

לדברים שאמרתי כאן יש חשיבות עצומה להבנת ספר שופטים, ובהמשך גם להבנת סיפורו של שמשון.

לפי המסופר, בני ישראל הלכו בימי הנדודים במדבר סיני, כדבוקה אחת. הם היו מחנה מלוכד שהלך בעקבות מנהיג אחד: משה. וכאשר משה הלך לעולמו, יהושע תפס את מקומו.

 

הדיבור על מחנה אנשים עצום, שמלוכד תחת מנהיג אחד, לא יכול להישאר תלוי באוויר. הוא חייב לקבל ביטוי חברתי, התיישבותי וארכיאולוגי.

 

היה עלינו לצפות שהתנ"ך יספר שלאחר ימיו של יהושע נמשך הרצף השלטוני, ושאת מקומו של יהושע ירש מנהיג חדש, כפי שהוא עצמו תפס את מקומו של משה.

היה עלינו לצפות שממצאים ארכיאולוגיים שמתייחסים  לימים שבהם המוני בני ישראל נכנסו לארץ, יתנו לנו גושי התיישבות גדולים ששומרים על רצף טריטוריאלי.

גושים שמעידים שבבת אחת נכנסה לארץ שעד כה הייתה מיושבת בדלילות, אוכלוסייה בסדר גודל עצום.

 

אבל זה לא מה שקורה! התמונה היישובית שעולה מ-12 הפרקים האחרונים שבספר יהושע, ומספר שופטים, מפריכה את הציפייה הזו. והאמת היא שאנחנו מקבלים תמונה הפוכה לגמרי.

 

לפי המסופר בחלקו השני של ספר יהושע, יוצאי מצרים התפזרו לכל עבר, מהגליל העליון ועד מדבר יהודה שבדרום.

פיזור יישובי על שטח כל כך רחב הוא ההפך מלכידות חברתית / והוא מסביר מדוע ליהושע לא היה יורש שעמד בראש החברה הישראלית.

 

הממצאים הארכיאולוגים מתיישבים עם פריסה התיישבותית זו. הם מעידים שבסביבות שנת 1200  לפנה"ס, קמו בארץ ישראל מאות יישובים זעירים, שגודלם בין 5 ל-10 דונם.

ישובים בסדר גודל כזה מתאימים למשפחה אחת, אולי לחמולה.

אלה לא גושי התיישבות גדולים שתומכים בטענה שלארץ ישראל נכנסו בבת אחת המוני אנשים, כמסופר בחלקו הראשון של ספר יהושע.

 

יתרה מכך, החלק השני של הספר, מעיד שבני ישראל התיישבו בחלקים הריקים והקשים למחייה של הארץ .

זאת משום שהכנענים, שקודם מסרו לנו ד"ש חמה, הוסיפו לשבת בעמקים הפוריים שבהם יש מים, ושהם מתאימים למרעה ולגידולי שדה.

לעומתם, בני ישראל התנחלו בהרי הגליל ובהרי מרכז הארץ, שהיו מיוערים ולכן היה עליהם לברא  את היער, להקים טראסות לצורך גידולי שדה / ולחפור בורות מים.

 

פיזור יישובי זה, שנתמך בממצאים ארכיאולוגיים / מסביר מדוע לאחר מות  יהושע, ובמשך 150 השנים הבאות, לא קם  מנהיג אחד שריכז תחת הנהגתו את כל האוכלוסייה הישראלית.

והוא גם הסיבה שבגללה ספר שופטים מצייר תמונה של חברה מפולגת לחמולות ולשבטים, שאותה הנהיגו הזקנים, שהיו ראשי המשפחות שבראשן עמדו.

 

רק בסביבות שנת 1050, שהיא סוף תקופת השופטים, מזדקרת דמותו של שמואל, שהיה מנהיג חברתי ודתי. אך היות ששמואל פעל ברדיוס של 20 ק"מ לכל היותר, ברור שגם הוא היה מנהיג מקומי, ולא מנהיג לאומי בסדר גודל של משה ויהושע.

 

עכשיו, הדברים מתחילים להסתבך.    

ספר שופטים הוא בראש ובראשונה ספר מלחמה. הוא מספר על המלחמות שבראשן עמדו השופטים.  וזה מעט מבלבל, משום שהמושג 'שופט' הוא מקבילה לדיין, שדן ומכריע בסוגיות משפטיות המובאות לפניו.

זה נכון בימינו. זה היה נכון בתקופת התנ"ך / אבל לא נכון בספר שופטים.

השופטים שעליהם מספר ספר שופטים, היו לוחמים-מושיעים. לפי הכתוב הם נבחרו ע"י אלוהים/ ועמדו בראש הצבא השבטי, ולא עסקו בסוגיות משפטיות.

הדיינים / היו הזקנים, שדנו אך ורק בעניינים הקשורים למשפחות שבראשן עמדו  – וגם זה מאפיין מובהק לחברה שמפולגת לשבטים ולחמולות.

 

עכשיו, הדברים מסתבכים עוד יותר.

ספר שופטים יוצר תחושה, שכולנו גדלנו עליה, שלפיה השופטים עמדו בראש צבא גדול, שיצא להגנת הטריטוריה שבה ישבו כל שבטי ישראל – וזה ממש לא נכון.

האמת היא שהתחושה הזו, היא תעתוע ספרותי מבריק של העורך של הספר.

 

בספר שופטים קיימת תבנית ספרותית שחוזרת על עצמה לפי  הסדר הבא:

בשלב הראשון, כל בני ישראל, מהגליל ועד מדבר יהודה, שבו חי שבט יהודה, חטאו לאלוהים. כולם נטשו את אלוהים והחלו עובדים אלים אחרים, ולכן אלוהים העניש את כל בני עמו החצופים, ושלח עליהם אויבים שכבשו אותם.

ציטוט קצר מספר שופטים:

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע  בְּעֵינֵי יְהוָה….  וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה ….  וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים …  וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם,  וַיַּכְעִסוּ  אֶת יְהוָה.  וַיַּעַזְבוּ  אֶת יְהוָה

 

  1. לאחר החטא העונש הקולקטיבי, שבו העניש אלוהים את כל בני עמו החוטאים:

וַיִּחַר אַף יְהוָה  בְּיִשְׂרָאֵל,  וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים (=שודדים, בוזזים)  וַיָּשֹׁסּוּ (=ויבזזו, שדדו) אוֹתָם; וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם  מִסָּבִיב,  וְלֹא יָכְלוּ עוֹד  לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם.

 

אחרי שלב העונש הקולקטיבי, מגיעה הזעקה.  כל בני ישראל, מהראשון ועד האחרון שבהם, התחננו בפני אלוהים שיושיע אותם. ומכיוון שאלוהים רחום וחנון, הוא היה קשוב לתחינתם, והקים מתוכם שופט שיושיע אותם –

ציטוט קצר ומקוצר:

וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה,  ….. וַיָּקֶם יְהוָה  שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם  מִיַּד שֹׁסֵיהֶם. …  וְהָיָה יְהוָה עִם הַשֹּׁפֵט  וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט

 

ומכיוון שהשופט היה מושיע שהקים אלוהים, ברור מאליו שהוא ניצח במלחמה והארץ שקטה במשך 20 / 40 / 80 שנה, ואח"כ, כל מה שאמרנו, חזר על עצמו בשנית ובשלישית.

 

הדיבור בגוף שלישי רבים, שכולל את כל קהל ישראל, יוצר תחושה של לכידות חברתית ולאומית. השופט שאלוהים בחר,  עמד בראש צבא גדול ויצא להילחם  לטובת כל בני ישראל – אלא מה — ספר שופטים עצמו מפריך דברים אלה.

 

כאשר בוחנים כל סיפור וסיפור בפני עצמו, מתברר שהשופט היה איכר שעמד בראש צבא איכרים קטן, שיצא להגן  על שטח המחייה של הכפר או השבט שבו חי.

ומלחמה בין שבטים, או בין כפרים, היא מלחמה בין חמולות יריבות, ולא מלחמה שבה משתתפים צבאות גדולים.

 

למשל, פרק ג' שבספר שופטים מספר שכל בני ישראל חטאו – כרגיל – ועל כן שלח אלוהים את עגלון מלך מואב, שחבר למלך בני עמון.

מואב ועמון היו שתי ממלכות שחיו בתחום ממלכת ירדן של ימינו. אל שני המלכים הצטרפו  העמלקים, שהיו שבטים נודדים. וקואליציה לוחמת זו, שיוצרת תחושה של כוח כובש רב עוצמה, כבשה את ישראל:

ציטוט:

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה = השלב של החטא.

והנה מגיע העונש האלוהי:

וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב  עַל יִשְׂרָאֵל,  עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע  בְּעֵינֵי יְהוָה.  וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו  אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק; וַיֵּלֶךְ  וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל = יך = הכה, או כבש. ועכשיו מגיעה הסתירה הפנימית:   וַיִּירְשׁוּ  אֶת עִיר הַתְּמָרִים.

 

במילים פשוטות:  הקואליציה שהכתה את כל ישראל, כבשה בסך הכל את עיר התמרים. ועיר התמרים היא יריחו הזערורית // שהייתה נווה מדבר מוריק, שהשתרע על כמה דונמים.

כיבוש בסדר גודל שכזה, אם בכלל ניתן לכנותו "כיבוש", מאפיין מלחמת חמולות על שליטה על כמה מעיינות ועל מטע עצי דקל – וזה הכל.

 

ספר שופטים מזכיר גם את שמגר בן ענת, ואת תולע בן פואה, את יאיר הגלעדי ורבים אחרים. כל שביכולתנו לומר על דמויות אלה, הוא את שמותיהם בלבד. וגם עובדה זו תומכת בהנחה שלא מדובר במושיעים גדולים שהצילו את כל בני ישראל, כי אם באיכרים שיצאו להגן על גדרות הכפר שבו חיו. ונתון זה מתיישב עם הממצאים הארכיאולוגיים שמדברים על יישובים משפחתיים, חמולתיים, בסדר גודל של בין 5 ל- 10 דונם.

 

נסכם בקצרה את מה שאמרנו עד כה:

העריכה של ספר שופטים, שהיא המעטפת החיצונית של הספר, מתעתעת בכולנו. היא מציגה את בני ישראל  כאומה אחת, שבימי צרה התלכדה תחת הנהגתו של שופט אחד, שבו בחר אלוהים. והשופט  נלחם נגד אויבים גדולים והציל את כל בני עמו.

 

אלא שפנים הסיפור מציג תמונה שונה לחלוטין : תמונה של חברה שבטית, שבה השבטים חיו במרחק גדול זה מזה.

כתוצאה מכך, כל שבט חי לעצמו ונלחם לעצמו, והקשרים בין השבטים, היו רופפים או כלל לא קיימים.

וגם במקרים שבהם קמה קואליציה של מספר שבטים ששיתפו פעולה נגד יריב משותף, השותפות הזו התפרקה בתום המלחמה. כך היה בימי דבורה וברק בן אבינועם, וכך היה בימי גדעון.

 

אך דווקא התמונה של שבטים קטנים הנלחמים על שליטה במקורות המים / ועל שטחי מזרע ומרעה,  היא ריאלית לחלוטין. משום שמלחמות שכאלה נמשכות כבר אלפי שנים בכל מקום שבו מקורות המחייה מצומצמים ונדירים.  ומכיוון שתמונת הדברים הזו מציאותית, ומכיוון שהיא נמשכת עד היום בנגב ובאזורים הצחיחים של העולם, אנחנו רשאים לראות בה תיעוד אמיתי, שהצד העריכתי והמגמתי של ספר שופטים לא העלים.

 

הפלשתים

אל התמונה הריאלית הזו משתרבב עכשיו פרט נוסף,  שמקדם את הסיפור שלנו אל השלב הבא: ספר שופטים מזכיר בין אויבי ישראל את  ה'פלשתים' – שבהם נלחם שמשון.

והשאלה שעומדת לפתחנו, היא מי היו הפלישתים, מהיכן צצו ומה בכלל הם עושים כאן?

 

בתחילת דברינו אמרנו שספר שופטים מתייחס לפרק הזמן שלמן שנת 1200 לפנה"ס.  אם כך, נלך 100 שנים אחורנית, אל סביבות שנת 1300 לפנה"ס.

 

בסביבות שנת 1300 לפנה"ס עבר המזה"ק טלטלה עצומה ששינתה את פניו לעד.

הטלטלה שעבר המזרח / זהה לחלוטין למה שקורה היום באירופה: חדירה של מיליוני מוסלמים, משנה את המבנה הדמוגרפי והתרבותי שהתפתח באירופה לאורך אלפי שנים. היא הופכת את שבדיה כחולת העיניים, למדינה מוסלמית.

 

אותו הדבר קרה כאן לפני למעלה מ-3000 שנה. עמים שחיו באזור יוון והים האיגאי, החלו נודדים במספרים עצומים לכיוון מזרח – ואלה הם הפלישתים.

 

הפלישתים עשו את דרכם בדרך היבשה, ובדרך הים.

דרך הים היא החשובה לנו.

הפלישתים חצו בספינותיהם את ים תיכון, במטרה להגיע למצרים, שהייתה הממלכה העשירה והמפותחת באותם ימים.

אלא שהמצרים לא נתנו להם לחדור לפנים הארץ, ותעודות ותבליטים שנמצאו במצרים, מעידים שהמצרים נלחמו בפלישתים  באזור הדלתא, מלחמה שנמשכה במשך עשרות שנים.

המלחמה הממושכת החלישה מאד את השלטון המצרי.

 

והיחלשות השלטון , יצרה חלון הזדמנויות לעבדים לברוח אל חירותם – וזמן יציאת מצרים שמתוארך לסביבות שנת 1250 לפנה"ס, מתאים מבחינה כרונולוגית לימים שבהם התחוללה המלחמה באזור הדלתא.

עובדה זו מסבירה מדוע יוצאי מצרים נאלצו לעשות תנועת איגוף עצומה וללכת לארץ ישראל דרך מדבר סיני, ולא דרך רצועת החוף של ים תיכון, שמחברת בין ישראל למצרים – והתנ"ך אומר זאת במילים מפורשות:

ואני קוראת בקיצור מתוך ספר שמות, פרק יג:

וַיְהִי  בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם  וְלֹא נָחָם (=הנחה  הוביל) אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים  כִּי קָרוֹב הוּא.  כִּי אָמַר אֱלֹהִים  פֶּן יִנָּחֵם (=יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה  וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.  וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר,  יַם סוּף .

 

לדברי החוקרים, המלחמה בפלישתים הסתיימה בכך שהמצרים הדפו אותם לכיוון רצועת החוף של ישראל – ועובדה זו מסבירה מדוע הפלשתים, שאינם נכללים בין עמי כנען הוותיקים שחיו בארץ, בימים שעליהם מסופר בספר בראשית ובספר שמות,  נמצאים כאן בתקופת השופטים, המאוחרת במאות שנים.

 

מה שקורה זה דבר מעניין שהתנ"ך לא מציין: והוא, שבימים שבהם בני ישראל חצו את מדבר סיני והגיעו לארץ מצד מזרח, הפלשתים שנדחקו מאזור החוף של מצרים, הגיעו הנה מכיוון מערב- ואנחנו מדברים על אותם ימים ועל אותן שנים!

 

הישראלים שבאו מהמדבר, התיישבו תחילה באזור ההררי של הארץ, שעליו דיברנו קודם.  ואילו הפלישתים שהיו יורדי ים, התיישבו בערי החוף: אשקלון, אשדוד ועזה. לא חלפו ימים רבים והפלישתים חדרו לפנים הארץ. הם התיישבו בעקרון וגת, באזור נחל שורק ובתמנה המקראית שבצפון שפלת יהודה, בדיוק באזור שבו פעל שמשון  – מה שאומר  שסוף סוף הגענו לשמשון.

 

והשאלה מי היה שמשון, ומה מחפש בתנ"ך שופט שניחן בכוח על אנושי, ששנא פלישתים ואהב פלישתיות,  תעסיק אותנו בפרק הבא שיוקדש לדמותו.

 

=============================================

 

ועד כאן לפעם הזו.

ובכך נחתם הפרק הראשון של בפודקאסט של התנ"ך.

לפני שניפרד, אני מבקשת להודות מקרב לב לד"ר אילן אבקסיס, שהוא עמית וד"ר לתנ"ך.

אילן מוביל את הפודקאסט דברי הימים, שדן על נושאים נבחרים מתוך התנ"ך וההיסטוריה של המזרח הקדום.  והפודקאסט שלי מצא משכן במסגרת שאילן הקים.

אילן דן בסיפור יציאת מצרים, בפרק 19 בפודקאסט דברי הימים.

אני דנתי בעניין זה  בפודקאסט עושים תנ"ך. הלינקים לשתי התכניות מצורפים  באתר. 

 אני מבקשת להודות מקרב לב גם לאביב מלכה, העורך של הפרק, שהכשיר אותו לשידור.